תמיד ביום כיפור מתעוררים האופניים ויוצאים מהמחסן. אבא צריך לגלות כישורים מיוחדים ולתקן את השרשרת, להחליף פנימית ולהבריג את הפעמון. הידיים מתלכלכות, הזמן דופק וגם הלב, כי יום כיפור מתקרב. כך זה היה אצלנו תמיד. הסליחה לא היתה חלק מהתהליך. לא היינו מחברים את יום כיפור לסליחה. היינו אוכלים ארוחה מפסקת ואחר כך הולכים לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר.
הזמנים השתנו והיום יש הרבה יותר מודעות לתהליכים, לסמלים ולמשמעויות. גם אם אינך דתי. לא צריך להיות דתי כדי להפיק את העומק שיש ביום הכיפורים, לדון עם עצמך את מעשיך, להתחשבן, לחשוב פנימה. זהו שריר שאם מתאמנים עליו מספיק הוא תקף לגבי כל השנה. הרי סליחה, השלמה והתפייסות הם חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים כמעט.
מצורף שיר חדש העוסק בסליחה לבן של השכנה. כאמור, לא רק ליום כיפור.
סְלִיחָה
בְּיוֹם כִּפּוּר, אַחֲרֵי הַמַּפְסֶקֶת
לָבַשְׁנוּ לָבָן
וְהָלַכְנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת
לִשְׁמֹעַ אֶת תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר.
לִפְנֵי זֶה, אַחַר הַצָּהֳרַיִם
אַבָּא נִפַּח אֶת הַגַּלְגַּלִּים שֶׁל הָאוֹפַנַּיִם.
שִׁמֵּן וְנִקָּה וְסִדֵּר אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת
לִי
לְאָחִי
וְלַשְּׁכֵנָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ גְּבֶרֶת.
הַיֶּלֶד שֶׁל הַשְּׁכֵנָה הִרְבִּיץ לִי בַּגַּן
(עָבְרוּ מֵאָז כְּבָר שְׁנָתַיִם).
לֹא הֵבַנְתִּי לָמָּה
אַבָּא מְתַקֵּן לוֹ אֶת הָאוֹפַנַּיִם.
פִּתְאוֹם דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת
הַיֶּלֶד שֶׁל הַגְּבֶרֶת
הִבִּיט בִּי בִּמְבוּכָה.
וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁרָכַב לְשָׁלוֹם
הִסְתּוֹבֵב וְאָמַר לִי: סְלִיחָה.
עֵרָן שֶׁפִי
כתיבת תגובה